מעט אור מגרש הרבה מהחושך


לא הכל בסדר, אבל הכל מדויק ומושגח

אני עוברת כעת בתוך זמן כזה.
זמן כזה שהעצים משירים עלים
נראה כי הערפל והעננות
מכבידים על הירוק והוא מחליף גוון.
יש זמנים שנפרדים,

מהזמינות מהשוטף והממהר
מהרצוא ושוב הבלתי אפשרי של חיינו
ורק יושבים וממתינים.
ממתינים עם מה שהיה ולא יהיה עוד
ממתינים עם האין, כי עדיין מה שיהיה עוד לא בא
ממתינים בתוך ים משימות ברכבת הרים מסוחררת,
אבל ממתינים,
אני עוברת כעת בתוך זמן כזה.

לפני כשבועיים
אמא שלי היקרה, אמא שלי הח'ברמנית, 
הלכה לבית עולמה, אחרי חודש סוער של מחלה מסתבכת ומתגלגלת ובתי חולים.
בזמן הזה אני לומדת את החלל החדש שנוצר בתוכי.
ומאמינה שהכל מושגח ומדויק גם אם "הכל לא בסדר"
כי "הסדר שלנו "השתבש ואנחנו מסדרים מחדש (לרגל שיפוצים בלב…)
אני חיה במציאות כזו של לא יודעת כלום,
ובכל זאת כל כך מודה ויודעת שהכל מושגח ומדויק
ומפתחות החיים נתונים בידי מי שנותן חיים .
בדרך הזו שאני עוברת , בהצפה הרגשית ולמידת מורכבות החיים
אני אומרת תודה שיש לי כלים להבעה
אני יודעת שבלי הצבע והצורה כביטוי לציור הפנימי שבי
הייתי הרבה יותר אבודה.

בימי המחלה של אמא בכמה רגעי חסד קצרים כשנתתי לעצמי מנוח
ציירתי
כשהיא התכנסה בתוכה, כואבת בלי יכולת דיבור ועם שיתוק בחצי גוף
ואנחנו סוערים כואבים טרודים ורק מנסים להבין את המציאות ולהקל במשהו.
ציירתי את החוסר אונים שלה ושלנו

 

ובלילה אחד ארוך כשהייתי לידה בשבוע האחרון שלה
כשהיא מתייסרת בכאבים בגלים ואני ממלמלת תפילות
מצאתי את הרגעים להתפלל במעגלי צבעים

                                            אל נא רפא נא לה


                                         
 

בסיום אותו שבוע אמא שלי היקרה הלכה לעולמה ונגאלה מהיסורים.
ואנחנו כאן נשארנו לחזור לחיים.
בכל התקופה הזו היכולת להביע בצבע בצורה ובכתיבה נתנה לי תקווה
ליוויתי את הדרך בכתיבה במחברת ומידי פעם בצבעים
וזה הביא לי מעט מרפא לנפש ובעיקר כלי להכיל את הסיטואציות ואת עצמי.
אני חשה שזה כלי מחזיק ומחזק ומחבק
ומודה לאל שיש לי את המתנה הזו 'הציור הפנימי'.
מהמקום העמוק והכואב בו אני שוהה (חוקית וזמנית)
חשוב לי לשתף
שאני מאמינה שהחיים ממשיכים והם חזקים מאיתנו
ובאנו לכאן לעשות את שליחותינו
כל עוד נשמה ונשימה באפינו
וחנוכה בפתח
וב"ה נזכה בו לאור שמגרש הרבה מהחושך.